פרשת לך לך/סמדר ביליק

'השועל יודע דברים רבים, אך הקיפוד יודע דבר אחד גדול', כך כתב, כפי הידוע לנו, המשורר ארכילוכוס בן יוון העתיקה. בעקבותיו, כתב ההוגה היהודי ישעיה ברלין ב-1953 את המסה 'הקיפוד והשועל'.

על פי ברלין, הקיפוד, אשר יודע דבר גדול אחד, הוא מי שתופס את העולם דרך פרספקטיבה אחת ויחידה, רעיון אחד מארגן ומרכזי. הקיפוד ישאף לגלות את 'התיאוריה של הכל', זו שתסביר בצורה אלגנטית וחפה מכשלים ופיתולים, את עולמנו ואת קיומנו בו. אם יש משהו שעשוי לאיים על תפיסת עולמו האחת, מתכדר הקיפוד ושולף את קוציו, כך שיגנו על אותה אמת יחידה.

לעומתו, השועל, אשר יודע דברים רבים, מסתכל על העולם דרך נקודות מבט מרובות, לעתים סותרות זו את זו, ללא תמה אחת כוללת ומקיפה. תוך ניתורים שועליים ותזזיתיים, השועל מביט אל המציאות בהבנה שעיקרון מארגן אחד, התיאוריה של הכל, אינו בנמצא – ואולי לא ראוי שיימצא – שכן עדשה יחידה שמשקיפה על העולם בהכרח מותירה חלקים רבים מחוץ לטווח הראייה.

ברלין עצמו התייחס בדיעבד אל הקיפוד והשועל כשעשוע אינטלקטואלי, אך הכתיבה אודותם מייצגת משהו מתפיסת עולמו, אשר תומכת בפלורליזם על פני המוניזם, בעקבות כישלונן וחורבנן של האידאולוגיות הגדולות במחצית הראשונה של המאה ה-20. ברלין אוחז ברעיון כי החשיבה הפלורליסטית מהווה מעין "תעודת ביטוח" כנגד עריצותם של בעלי כוח, שיודעים מה נכון ומה טוב, ולכן עשויים לכפות את עמדתם על הזולת באמצעים רודניים.

ולמה אני מטרידה אתכם בקיפודים ושועלים, חמודים ככל שיהיו, בשבוע זה של פרשת לך לך? אני מבקשת לדבר היום על הקיפוד הראשי של פרשתנו, של עמנו, של ערש תרבותנו – על אברם אבינו. אברם – כמו הקיפוד, יודע דבר אחד גדול. הוא מבין, באינטואיציה פורצת דרך שהקדימה את זמנה, שיש דבר אחד שגדול יותר ממנו, וגדול יותר מכל האלילים שסבבו את הציוויליזציה בה גדל. לכן, כאשר הוא שומע את הקול הקורא "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ", הוא יוצא לדרך ללא היסוס.

לא בכדי בסוף פרשתנו, רק כאשר אברם מכיל בתוך שמו את האמת הגדולה שהוא יודע, את שמו של האל, רק אז הוא יכול להפוך ל'אב המון גוים' – "וְלֹא-יִקָּרֵא עוֹד אֶת-שִׁמְךָ, אַבְרָם; וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם, כִּי אַב-הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ". רק לאחר שארבע אותיות שמו חובקות בטבורן את הא הידיעה, ה-הא שהיא ידיעת האלוהים, אז הוא מתבשר על צאצא שימשיך את דרכו בהקמת דת האמונה באל האחד.

על שום הדבר הגדול שהוא יודע, אברהם רואה את הדרך אל הארץ אשר אלוהים יראנו, אבל אינו רואה מימינו ומשמאלו. בדרך, הוא משליך המדברהּ ומקריב ההרהּ את הקרובים אליו ביותר, בעודו לוחם למען צדיק אחד בסדום. למען האמת שהוא יודע, הוא עיוור לבני האנוש שסובבים אותו, ובעבורה הוא מוכן להתווכח אפילו עם אלוהים עצמו.

היום, למירב שמחתי, אנחנו – היושבים בחדר זה והמעגלים הסובבים אותנו – נותנים קול למי שסבבו את אברהם, והיו מעין סטטיסטים במימוש ה'לך לך' שלו. אנחנו מסוגלים לקרוא את הסיפורים הללו מנקודת המבט של שרה ושל הגר, של יצחק ושל ישמעאל. תפיסת העולם של ימינו ושל מקומותינו, הדרשות שאנחנו כותבים והשיעורים שאנחנו מלמדים, כל אלו נותנים מקום לקולם של מי שהיו מושתקים, למי שלא היו חלק מהסיפור האחד הגדול. אנחנו מבקשים לקרוא את תרבותנו העתיקה דרך עיניו של מר שועל, הפלורליסט המהולל.

בשנים האחרונות זכו הקיפוד והשועל לרנסנס, בדמותם של מאמרים פופולריים וספרי עיון אשר צצו כקלישאות אחרי הגשם. מאמרים אלו מהללים את תפיסת העולם השועלית, כפרספקטיבה מועילה בעולם מורכב וכאוטי, וכגישה עסקית וניהולית מיטיבה. ומאמרים כאלו, על אף שהם עשויים להיות שטחיים, משקפים דבר אחד גדול – אנחנו חיים כיום בעולם שועלי. התרבות שלנו ניכסה באופן כמעט מלא את ראיית העולם הפלורליסטית, ואנחנו, כאן בתנועה הרפורמית ובגלגולה של ימינו, מהווים תולדה של התפיסה הזו.

גם לי באופן אישי, על אף חיבתי לקיפודים, אין כל ספק כי אני שועלית. אני יודעת מעט על הרבה דברים, ואני מתקשה לאמץ אמונה של ידיעת דבר אחד גדול, אמת אחת גדולה. בין אם מדובר במובהקות התרבותית בה גדלתי, ובין אם בנטיית הלב והשכל, אני מרגישה קשורה בנימי נפשי לראיית העולם הרב-מוקדית, הפלורליסטית, הספקנית, שמנחילה ההתחדשות היהודית, ובתוכה התנועה שלנו.

ודווקא בשל כך, אני מרגישה חובה, במיוחד בימינו, להגן על דרכו של אברהם אבינו ועל דרכם של קיפודים בכלל. אם לא היה נענה לקריאה 'לך לך', אם לא היה מכיר בדבר הגדול האחד שהפך לערש התרבות שלנו, אולי אף אחד מאיתנו לא היה יושב כאן היום בבית המדרש. ואני מרגישה חובה לא רק ללמד סנגוריה על קיפודים, אלא גם ללמד קטגוריה על שועלים.

ראיית העולם הפלורליסטית היא חשובה ומיטיבה במקרים רבים, בוודאי כאן בארצנו הסבוכה ועתירת הנרטיבים. אך יש מקרים שבהם היא חייבת להתכופף בפני אמת מוחלטת, בפני דבר גדול אחד. אם נישא את עינינו צפונה ומעט מערבה מכאן, נגלה שרודן אכזרי מנצל את חוסר הבהירות המוסרי והאידאולוגי של רעיונות כמו פלורליזם ורב-תרבותיות, בכדי לייצר פרופגנדה נרטיבית ומתקרבנת. כשנסתכל לשם נמצא שועלים מחבלים כרמים. לשמחתי, מול כל אלו גילו מרבית מדינות המערב כי הן עדיין יודעות את האמת, יודעות טוב ורע, יודעות את הדבר הגדול האחד. לצערי ולבושתי, המדינה שלנו משתרכת באפולוגטיות לוליינית אחריהן.

במאמר חד ונוקב משנת 2006, צולב הסופר וחוקר התרבות אסף ענברי, את הגותו של ישעיה ברלין. ענברי כותב –

"ליברלים הגונים יודעים שאין הם פלורליסטים … אבל לא כל הליברלים מוכנים להודות בכך, והמורה הגדול של אותם ליברלים המשכנעים את עצמם שהם פלורליסטים היה ישעיה ברלין … בשלהי המאה העשרים לא נראָה הבלבול הזה כמשהו חמור ומסוכן בפוטנציה. [אך בימינו] מול קולם הצלול של אויבי המערב, צריך המערב לנקות את גרונו ולדבר בקול צלול, אחרת יובס … לכן יש משמעות אקטואלית חריפה לדיון במשנתו הפילוסופית של ברלין, שנכתבה לפני מלחמת העולם השלישית".

אם אחזור לקראת תומה של דרשה זו לכאן, לבית המדרש שלנו, אאלץ להודות בשמחה כי המקצוע שבחרנו לנו, רבנות רפורמית, הוא מקצוע שועלי. הוא דורש מאיתנו להלך בין סבך מורכבויות אנושיות, קהילתיות ולאומיות, תוך תיווך בין רעיונות דתיים, סוציולוגיים, פוליטיים, ופסיכולוגיים. הוא קורא לנו לטוות קהילה, על ידי שילוב של יכולות רטוריות, מוסיקליות, חברתיות, רוחניות, ניהוליות, ושיווקיות – וְעוד וַעוד.

בתוך כל אלה, אני מבקשת ומקווה שנוכל לשמר את היכולות הקיפודיות שלנו, היכולת לדעת דבר אחד גדול, לדעת אמת אחת גדולה, והיכולת – אם יש צורך בכך – לשלוף את הקוצים כדי להגן עליה. שילוב הסגולות הקיפודיות והשועליות, יאפשר לנו לפלס דרך, למצוא היגיון, ובתקווה גם ליצור שינוי מיטיב, בעולם מורכב כשלנו.