וַיָּ֤סַר נֹ֙חַ֙ אֶת־מִכְסֵ֣ה הַתֵּבָ֔ה וַיַּ֕רְא וְהִנֵּ֥ה חָֽרְב֖וּ פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה
(בראשית ח, יג)

רגע אחד.
אני רוצה לחזור אל רגע אחד בפרשתו של נח. אל רגע האימה שבו נח מרים את המכסה, פותח את הדלת ועיניו פוגשות את העולם שלאחר האסון. והמוח מנסה לתפוס את ממדי ההשמדה שנגזרה על העולם.
העולם כפי שהכרת אותו, נח, כבר לא ישוב להיות כשהיה.

נוח, כך נדמה, משותק. המראה של העולם הריק אולי משכיח ממנו את יכולת התנועה.
"צא" אומר לו אלוהים, ומנסה לדחוף את נח דחיפה קלה לכיוון היציאה: אתה לא לבד.

וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל־נֹ֥חַ לֵאמֹֽר׃ צֵ֖א מִן־הַתֵּבָ֑ה אַתָּ֕ה וְאִשְׁתְּךָ֛ וּבָנֶ֥יךָ וּנְשֵֽׁי־בָנֶ֖יךָ אִתָּֽךְ׃ […]
וַיֵּ֖צֵא־נֹ֑חַ וּבָנָ֛יו וְאִשְׁתּ֥וֹ וּנְשֵֽׁי־בָנָ֖יו אִתּֽוֹ׃  כׇּל־הַֽחַיָּ֗ה כׇּל־הָרֶ֙מֶשׂ֙ וְכׇל־הָע֔וֹף כֹּ֖ל רוֹמֵ֣שׂ עַל־הָאָ֑רֶץ לְמִשְׁפְּחֹ֣תֵיהֶ֔ם יָצְא֖וּ מִן־הַתֵּבָֽה׃

ועכשיו מה? איך ממשיכים מכאן? איך ממשיכים לחיות?
נדמה שאל מול נוח ההמום, מוכה הצער והכאב – אלוהים מרגיש שהוא חייב לומר משהו. משהו גדול ומשמעותי, משהו מעשי: שני ציוויי-חיים מצווה אלהים את נוח ובניו, את אשתו ואת נשות בניו: הציווי להמשיך את החיים והציווי לשמור על החיים

וְאַ֨ךְ אֶת־דִּמְכֶ֤ם לְנַפְשֹֽׁתֵיכֶם֙ אֶדְרֹ֔שׁ מִיַּ֥ד כׇּל־חַיָּ֖ה אֶדְרְשֶׁ֑נּוּ וּמִיַּ֣ד הָֽאָדָ֗ם מִיַּד֙ אִ֣ישׁ אָחִ֔יו אֶדְרֹ֖שׁ אֶת־נֶ֥פֶשׁ הָֽאָדָֽם׃

שֹׁפֵךְ֙ דַּ֣ם הָֽאָדָ֔ם בָּֽאָדָ֖ם דָּמ֣וֹ יִשָּׁפֵ֑ךְ כִּ֚י בְּצֶ֣לֶם אֱלֹהִ֔ים עָשָׂ֖ה אֶת־הָאָדָֽם׃

וְאַתֶּ֖ם פְּר֣וּ וּרְב֑וּ שִׁרְצ֥וּ בָאָ֖רֶץ וּרְבוּ־בָֽהּ׃ {ס}

אני מדמה את נוח מהנהן באיטיות בראשו. מבין את הציווי השני. מהרהר בציווי הראשון – אסור להרוג. מעתה אסור להרוג. מתנת החיים שוב איננה זכות בלבד, אלא חובה ומשימה: להוסיף חיים ולשמור עליהם.

וכשהוא שואל את אלוהיו – ואתה? מה חלקך בבניית העולם מחדש? אלוהים מתחייב בפניו על ברית. ברית עמוקה ומחייבת לדורות עולם – וַהֲקִמֹתִ֤י אֶת־בְּרִיתִי֙ אִתְּכֶ֔ם וְלֹֽא־יִכָּרֵ֧ת כׇּל־בָּשָׂ֛ר ע֖וֹד מִמֵּ֣י הַמַּבּ֑וּל וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה ע֛וֹד מַבּ֖וּל לְשַׁחֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃

אינני יודעת אם נוח האמין שהברית הזו תתקיים. קשה לשקם אמון אחרי אסון גדול.
אני חושבת שבכל פעם שהופיעה הקשת בשמים, הוא מאד רצה להאמין שזהו אכן הסימן שהברית הזו נצחית. אני יודעת שאני רוצה להאמין בזה.

אבל בימים האלה, כשאנחנו ניצבות וניצבים, כיחידים וכחברה מול אסון כואב ושובר לב, דואגים עוד מהימים שעומדים לבוא, אני נושאת עיני אל ברית אחרת. אל ברית אנושית. אזרחית. אל ברית שאומרת למשפחות שאיבדו את היקר להן מכל, למשפחות החטופים והנעדרים, לתושבי ותושבות העוטף, לכל יישובי הדרום והצפון, לכל החיילות והחיילים, לכל משפחות המגויסות והמגויסים: אתם לא לבד. אנחנו לא לבד.
נראה לי, שהרגע שבו הבחירה בחיים הפכה מזכות לחובה, מאנוכיות לשליחות, נמצא בפרשה הזו.

ואני מאמינה בקשת.
אני מאמינה בנו.

הדס פסטר-בכר, ה חשון, 20/10/23