מאז בוקר שבת ה-7 באוקטובר אני הולך בכבדות. אני מרגיש את זה בכל צעד. לא מוצא מקום לדרוך בו בצעד קליל ועולץ.
כמה ימים אחרי שהמלחמה התחילה, בין אזעקה לאזעקה אזרנו אומץ ויצאנו לגינה הצמודה לבית. הילדים רצו לשחק תופסת. שירה רדפה אחרי, והנה אני במסיבת הטבע ביער רעים, מנסה לתפוס מחסה בין הכדורים השורקים.
חלפו עוד כמה ימים. ניסינו הפוגה במשחקיית וידאו. הילדים ירו ברובה על מפלצות שהופיעו על המסך, אני הבטתי וראיתי חמאסניקים מתנפלים על עמדות שמירה בגבול עזה.
הילדים שלי רצים וצוהלים, ואני שומע בקולם את הקול של ילדים שאינם שלי, ילדים שכבר אינם משמיעים קול.
לאן ממשיכים מכאן?