English translation below
מאז בוקר שבת ה-7 באוקטובר אני הולך בכבדות. אני מרגיש את זה בכל צעד. לא מוצא מקום לדרוך בו בצעד קליל ועולץ.
כמה ימים אחרי שהמלחמה התחילה, בין אזעקה לאזעקה אזרנו אומץ ויצאנו לגינה הצמודה לבית. הילדים רצו לשחק תופסת. שירה רדפה אחרי, והנה אני במסיבת הטבע ביער רעים, מנסה לתפוס מחסה בין הכדורים השורקים.
חלפו עוד כמה ימים. ניסינו הפוגה במשחקיית וידאו. הילדים ירו ברובה על מפלצות שהופיעו על המסך, אני הבטתי וראיתי חמאסניקים מתנפלים על עמדות שמירה בגבול עזה.
הילדים שלי רצים וצוהלים, ואני שומע בקולם את הקול של ילדים שאינם שלי, ילדים שכבר אינם משמיעים קול.
לאן ממשיכים מכאן?
Since the morning of October 7th, I walk with heaviness. I feel it in every step. There's nowhere to go with light, joyous steps.
A few days after the war started, we gathered the courage — between sirens — to leave the house and play outside. The kids wanted to play tag. Shira chased after me, and suddenly there I was, at the rave in the Reim forest, trying to find shelter between the whistling bullets.
A few days later, we went to an arcade to take a break from it all. The kids were shooting water guns at zombies on the screen. I saw Hamas terrorists overtaking military outposts on the Gaza border.
My kids are running and yelling joyously, and I hear the voices of children who aren't mine — children who no longer make a sound.
Where do we go from here?