1

כולנו עוקדים ועוקדות את הילדים/ות שלנו//הרבה גלית כהן קדם

כולנו עוקדים ועוקדות את הילדים/ות שלנו//הרבה גלית כהן קדם

מחשבות לפרשת וירא

"וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ, וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ; וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים" [בראשית כב, ג].

הסיפור המכונן הזה, סיפור עקדת יצחק, נמצא בתת המודע הקולקטיבי היהודי-ישראלי מהרגע שבו האולטראסאונד הראשון מבשר: "יש לך בן". להוליד בן-זכר [אך לא רק זכר, גם נקבה] במדינת ישראל זה מבחן אמונה ראדיקלי, שכן משמעות ההולדה אינה רק גרדרובה בצבע תכלת וקבוצת כדורגל. "יפי הבלורית והתואר" של חיים גורי מרחפים מעל כל ילוד, שכן יום הגיוס העתידי לצה"ל מהווה נקודת ציון עתידית שיש לה השפעה לא מודעת על מסלול חיי התינוק וההורה.

אך העקדה איננה רק השירות בצה"ל, ואיננה זכות השמורה רק לזכרים. כל הולדה, וחינוך, ומשפחה- היא מעשה שקושר בקשרים עבותים את הילד/ה לסיפור רחב ועתיק, לנרטיב ואתוס משפחתי ולאומי- ואם הוא נעשה באמונה, בכוונה, בתשומת לב ובחוש ביקורתי-טוב שכך.

במעגלים ליברליים נהוג לחשוב שעקדת יצחק היא מעשה של מאמין פנאטי, של הורה שבוודאי איבד את הדרך. עקידה, כך יאמר לך ההורה החילוני,  היא מעשה טירוף של הורה מתעלל. אך אם נעז להתבונן במראה שהתורה מציבה לנו, ייתכן שנגלה שכולנו, בעצם, כמו אברהם- ויש גם הרבה טוב בכך.

מרגע ההולדה, ואולי אף מרגע היווצרות העובד בבטן, אנחנו כולנו הורים-עוקדים. עקדה, המילה המקראית לקשירה, היא מעשה ההורות. אנחנו מעניקים לילד/ה הורים מסויימים בעלי סיפורים ספציפיים, אשר קושרים אותו או אותה אלינו. אנו מעניקים לילדים/ות גנטיקה כלשהי [גם אם איננה שלנו]. אנו מעניקות לילדינו שם, שעוקד אותם אל תרבותם, אל עברם הקולקטיבי. אנו בוחרות את מקום מגוריה. לאיזה גן תלך, ובית ספר, והאם תעלה לתורה בבת המצווה. אנחנו מספרות לו כיצד החיים מתנהלים ומה החברה מצפה ממנו. אנחנו מקנות לה שפה.

אבל יתרה מכך, הילדים והילדות שלנו קשורים, שלא לומר עקודים, לאידאולוגיה שלנו. ילד חרדי לא בוחר להיות חרדי, אך הוא הדין גם לילד או ילדה בקהילה שלנו. אנחנו עוקדים את ילדינו אם נחליט לא לחסן אותן או כן למול אותם. אנו עוקדות את בנותינו כשאנחנו מסלילות אותן לבובות ונסיכות. אנחנו עוקדים את בנינו ברגע שהם קולטים, לעיתים, שהאבות הם "חסרי תועלת" בבית שלהם. אנחנו משאירים חותם על הנפש הרכה של הילדים והילדות שלנו אפילו כשאנחנו מחליטים שלא להחליט. אנחנו עלולים ועלולות לעקוד את ילדינו על מזבח ההורות הנרקסיסטית כשאנחנו מעריצות כל מעשה של הילד/ה ונמנעים מלהציב לו גבולות ולהוות עבורה סמכות.

כולנו הורים והורות עוקדים ועוקדות. כולנו אברהם. כולנו קמים בבוקר, מעמיסים את העצים, והולכים את הר המוריה הפרטי שלנו, זה שנאמר לנו שהוא "דרך החינוך הראויה". איך אפשר שלא?

אז מה אנחנו עושות עם זה? ראשית, מתבוננים. במקום לפטור/לפתור את סיפור העקידה בביקורת על אברהם, מוטב לנו לזכור שהוא, אחרי הכל, גם אבינו, לכל הפחות, המיתולוגי. ההתבוננות שמראה אינה נעימה, אך היא מאפשרת הורות צומחת, משתפרת, שהולכת ומדייקת עם השנים ועם השינויים בנו, במשפחתנו ובילדינו. רגע העצירה, ההתבוננות, הרפלקציה ההורית ושאלת השאלות, כמוה כקריאה פנימית רוחנית שאומרת: "אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ, מְאוּמָה". [פסוק יב]. רגע העצירה מאפשר לנו לראות שיש בפנינו תמיד יותר מדרך אחת להיות הורה מיטיב, או לכל הפחות פחות מזיק, שכן אם נרחיב את המבט ניווכח כי "וַיַּרְא וְהִנֵּה-אַיִל, אַחַר, נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו; וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת-הָאַיִל, וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ." [פסוק יג].

הלוואי ונצליח.

הערה ( 1 )

  1. Reply
    יפעת קדמי ארואטיאומר

    גלית יקרה.
    תודה על דרשה מלאת תובנות ומבט מרתק ופוקח עיניים על הורות וילדות.
    חיבוק
    יפעת

לפרסם תגובה