מה שלומך אחות?
דבר תורה לפרשת ויצא | הדס פסטר-בכר ורונה פרנק

השבוע שוחחנו רונה ואני על פרשת "ויצא". שיחה בין חולון לסיאטל.

אנחנו קוראות יחד את לידתם של אחד עשר מתוך שנים עשר בני יעקב, את לידתו של העם הזה.
אנחנו קוראות את רחל ולאה, האחיות – שהן ושפחותיהן הן האימהות של שנים עשר שבטי ישראל.
שתי הנשים, שנכפה עליהן להיות צרות – נשותיו של אותו גבר.

לראשונה בספר בראשית אנחנו מוצאות תיאור של מרקם יחסים בין שתי אחיות. כבר קראנו על יחסים בין אחים ועוד נראה כאלה בהמשך הקריאה בתורה. אך כאן רחל ולאה הן שני כוחות חדשים בעם ישראל. מערכת היחסים שנגלית אלינו מהקריאה היא מערכת יחסים מורכבת, שיש בה אהבה ושנאה. וקנאה.

הכתוב מבקש להדגיש את הניגודים ביניהן: המראה החיצוני שלהן שונה: רחל יפת תואר ויפת מראה, ולעומתה לאה בעלת עיניים "רכות". ואופיין שונה: רחל היא דמות אקטיבית. בפגישה עם יעקב, וַתָּרָץ, וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ (בראשית כ"ט, ט- יב), כאשר היא לא מצליחה ללדת היא יוזמת ומבקשת "להיבנות" דרך שפחתה בלהה והיא סוחרת בדודאי ראובן. גם גניבת התרפים מעידה על אופייה היוזם של רחל. היא מקדמת עניינים, גם אם דרושות תחבולות לשם כך.
לאה היא הדמות הפאסיבית, המקבלת את הייסורים. כמיהתה להיראות ולהישמע מתגלמת באמצעות הפוריות ויכולתה ללדת.

"וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן:  כִּי אָמְרָה, כִּי-רָאָה יְהוָה בְּעָנְיִי–כִּי עַתָּה, יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי.  לג וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר כִּי-שָׁמַע יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה אָנֹכִי, וַיִּתֶּן-לִי גַּם-אֶת-זֶה; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, שִׁמְעוֹן". (בראשית כ"ט לב-לג)

שיחה ישירה אחת בלבד בין רחל ולאה מתועדת לנו בפרשה. שיחת המשא ומתן על הדודאים: אהבה ופוריות עומדות כאן על הפרק, ואף אחת משתי האחיות לא יכולה לקבל את שתי המתנות.

"וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר-חִטִּים, וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה, וַיָּבֵא אֹתָם, אֶל-לֵאָה אִמּוֹ; וַתֹּאמֶר רָחֵל, אֶל-לֵאָה, תְּנִי-נָא לִי, מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ.  טו וַתֹּאמֶר לָהּ, הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת-אִישִׁי, וְלָקַחַת, גַּם אֶת-דּוּדָאֵי בְּנִי; וַתֹּאמֶר רָחֵל, לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה, תַּחַת, דּוּדָאֵי בְנֵךְ" (בראשית ל' יד-טו)

"אפשר להרגיש את העלבון של לאה" רונה אומרת. ומיד מוסיפה "ואפשר להרגיש את העצב והדיכאון של רחל".

המדרש – כמונו – מתקשה להניח שאין במערכת יחסים הזו תקשורת נוספת, שאין חסד וחמלה בין שתי האחיות, ומציע לראות את החיבור בין רחל ולאה בכך שברגע האמת כל אחת מהן ויתרה לשנייה על הדבר שהיה החשוב ביותר עבורה:

רש"י, על פי התלמוד במסכת מגילה, מפרש שכאשר לבן מוסר את לאה ליעקב במקום את רחל, מסר יעקב סימנים לרחל כדי שיוכל להיות בטוח שזו אכן היא, ואילו רחל ‘בוגדת’ למעשה בהסכם שלה עם יעקב ומוסרת את הסימנים ללאה אחותה כדי שלא תושפל:

"וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִיא לֵאָה. אֲבָל בַּלַּיְלָה לֹא הָיְתָה לֵאָה, לְפִי שֶׁמָּסַר יַעֲקֹב סִימָנִים לְרָחֵל, וּכְשֶׁרָאֲתָה רָחֵל שֶׁמַּכְנִיסִין לוֹ לֵאָה אָמְרָה: עַכְשָׁו תִּכָּלֵם אֲחוֹתִי, עָמְדָה וּמָסְרָה לָהּ אוֹתָן סִימָנִים" (רש"י על בראשית פרק כ"ט, כה)

ואילו לאה מוותרת לרחל על בן נוסף – התלמוד במסכת ברכות מספר כי לאה, שידעה שהמספר הסופי של בני יעקב יהיה שנים-עשר, התפללה לכך שהעובר שבבטנה יהיה בת, כדי להשאיר לרחל לידת שני בנים:

מֵתִיב רַב יוֹסֵף: ״וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה״: מַאי ״וְאַחַר״? אָמַר רַב: לְאַחַר שֶׁדָּנָה לֵאָה דִּין בְּעַצְמָהּ וְאָמְרָה: שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים עֲתִידִין לָצֵאת מִיַּעֲקֹב, שִׁשָּׁה יָצְאוּ מִמֶּנִּי וְאַרְבָּעָה מִן הַשְּׁפָחוֹת, הֲרֵי עֲשָׂרָה. אִם זֶה זָכָר, לֹא תְּהֵא אֲחוֹתִי רָחֵל כְּאַחַת הַשְּׁפָחוֹת, מִיָּד נֶהֶפְכָה לְבַת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה״ (בבלי, ברכות ס, ע"א)

אם כן, רחל מצידה מוותרת על הנאמנות שלה ליעקב, ולאה על "כוח-העל" שלה – לידת בנים ליעקב.
החמלה ההדדית, הוויתור ההדדי, הם שמאפשרים לנו להתבונן שוב בסיפור האחיות שהן אימהות האומה, ולראות בו סיפור עגול, הראוי להיות סיפור לידתו של בית ישראל.

והנה, מגילת רות, מביאה את מה שהוא אולי המדרש הקדום ביותר לסיפור רחל ולאה, כאשר העם והזקנים מברכים את בועז:

"וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וְהַזְּקֵנִים עֵדִים יִתֵּן יְהוָה אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וַעֲשֵׂה חַיִל בְּאֶפְרָתָה וּקְרָא שֵׁם בְּבֵית לָחֶם." (רות ד', יא)

סיימנו את השיחה, רונה ואני.
עינינו "רכות" מבכי כעיניה של לאה. אנחנו בוכות בימים האלה. מְבַכּוֹת כרחל את בנינו ובנותינו.

אנחנו יודעות שיש בידינו לעשות. גם בישראל וגם מעבר לים. אנחנו יודעות שעלינו להיות שותפות למעשה. יודעות שיכולה להיות לנו השפעה בעולם הזה עד שישובו בנים ובנות לגבולם.

אנחנו מוצאות מעט נחמה בשיר של נעמי שמר, מותחות חוטים דקים של שותפות גורל בינינו:

מה שלומך אחות הבוקר, מה חדש אצלך?
איך על סביבותיו הרוח שוב סובב הולך.
תיכף יתגלו שמים, אל תסתירי את פניך
אל יחדל קולך.

בשעה שקשה לי לשיר
והכל מתמוטט על ראשי
התרשי לי לזכור ולהזכיר תמיד:
לך יש אותי, לי יש אותך-
לנו יש אותנו

נעמי שמר

https://youtu.be/J-_Bu6BAYbk?si=4utPfreiKhf_Wvwl