עדיין אין תגובות

הגדוּלה של הדוּלה – חוויות משיעור תנ"ך בכיתה ד'

אדר כהן מספר על חווית המלמד בכיתה ד' תרבות עברית:

היום למדנו את סיפור המילדות שפרה ופועה, שלושה פסוקים דרמטיים (שמות א' ט"ו-י"ז). עוד לפני קריאת הפסוקים, דיברנו על המושג אומץ וכמה ילדים הדהימו אותי שאמרו שלהיות אמיץ זה לעזור לאחרים גם כשזה מסוכן. קראנו לאט לאט את הפסוקים והסברנו את המילים הקשות וגם דיברנו קצת על המקצוע הנקרא מילדת, ואיך הוא שרד אלפי שנים עד היום (עלו כמה סיפורי לידות של אחים קטנים..). בשלב הזה הזכרתי לחמודים של כיתה ד'4 תרבות עברית - מסלול לימודי תל"י בחולון שלשיעור שלנו קוראים "פרשנים צעירים" וכדי שנבין ונתרגל מה עושים פרשנים ואיך הם עובדים, אנחנו צריכים לשאול הרבה שאלות על הסיפור. חלק מהילדים אמרו מיד שאין להם מה לשאול. לא ויתרתי. ביקשתי שכל אחד יכתוב במחברת שתי שאלות: אחת שהיה שואל את מלך מצרים ואחת שהיה מפנה למילדות ושיתייעצו גם עם החבר/ה שיושבים לידם. כל שאר השיעור הוקדש לחשיבה על שאלות, והצלחנו לאסוף המון שאלות מעניינות: למה החלטת להרוג רק את הבנים? איך לא פחדתן? למה היית צריך לדבר ישירות למילדות ולא שלחת שליח? איזה מן שם זה פועה? למה השם של מלך מצרים לא מוזכר ושל המילדות כן? האם המילדות בעצמן היו מצריות או עבריות?. על חלק מהשאלות דיברנו קצת וגם הזכרתי אילו מהשאלות שהילדים העלו הטרידו גם את פרשני המקרא המסורתיים (רש"י למשל מפרש את השמות שפרה ופועה - בדיוק השאלה שהטרידה אחת מהתלמידות). מה שממש התלהבתי ממנו היה שהשיעור הסתיים עם השאלות ובכלל לא היינו צריכים להגיע לתשובות! הסברתי להם שפרשנים טובים מעלים שאלות שאין להם תשובה בסיפור עצמו, כך שבסופו של דבר יש הרבה אפשרויות לפרשנות. מה שבטוח, כשהילדים האלו יקראו עם המשפחה את סיפור יציאת מצרים בפסח הם כבר לא יהיו "שאינו יודע לשאול"....

לפרסם תגובה