עדיין אין תגובות

על כוח, גבולות ועל אחריות אישית/ יפתח זיו- בר מצווה

הפרשה שלי היא פרשת בהעלותך- מספר במדבר- (פרק ח' - פרק יב')- הפרשה מתרחשת שנה אחרי היציאה ממצרים, בזמן שעם ישראל הולך במדבר בדרכו לארץ ישראל, אחרי שקיבל את התורה בהר סיני. חלק גדול מהפרשה עוסק בעצם בהתארגנות של בני ישראל כעם חדש עם טקסים חדשים: אהרון ממונה למדליק המנורה, הלווים הופכים לעובדי ה' המרכזיים מכל השבטים; הם עוברים "טיהור" ומגלחים את ראשם. לבקשתו של משה, ה' ממנה 70 "זקני עם", שמקבלים זכות לקשר ישיר אל אלוהים. לכל אורך התקופה הזו בני ישראל נעים במדבר כשהם מצייתים לענן ה': הם עוצרים כשהענן עוצר וממשיכים כשהוא ממשיך, לפעמים עוברים חודשים ארוכים בין תחנה לתחנה. הם גם חוגגים את חג הפסח בפעם הראשונה.

הפסוקים שקראתי עוסקים בעיקר בהתמודדות של ה' ומשה עם התלונות של בני ישראל על העדר הבשר בתפריט המזונות שלהם במהלך המסע במדבר. ה' נותן להם מן והם טוחנים אותו ואופים אותו. המן משביע אבל העם לא מרוצה, הוא רוצה בשר ומזון מגוון. והוא נזכר באוכל שהיה במצריים: בצל ושום, קישואים, בשר ודגים ואפילו אבטיחים. והוא מתגעגע אל האוכל הטוב של ארץ מצריים והוא מתלונן ומתלונן.

הקורא הספקן, ואני נצר לשושלת מפוארת של ספקנים, שואל את עצמו מיד האם באמת היה לבני ישראל, עבדים במצריים, שפע כה מגוון של מזון. האם באמת היו להם בשר ודגים ופירות וירקות, למרות מעמדם הנחות, או שאולי המרחק ממצריים והשהות במדבר גורמים להם לדמיין שבמצריים היה להם טוב. כלומר האם באמת יש ירידה באיכות החיים שלהם או שאולי מדובר רק בנוסטלגיה? תשובה עובדתית אין לנו אבל מה שידוע הוא שבני ישראל מתלוננים ובוכים, ולא מניחים וה' כועס ומגיב.

בפעם הראשונה ה' מגיב על תלונתם באש שהוא שולח בקצות המחנה. העם נבהל ובוכה, משה מתפלל וה' מכבה את האש. אבל העם חוזר לבכי על המחסור בבשר והפעם ה' שולח להם את השלו, וכשבני ישראל המתאווים לבשר, מתנפלים על העופות שה' שלח להם ומתחילים לאכול, דבר טבעי לגמרי לדעתי, ה' הורג בהם מכה גדולה כעונש על התאוותם. ההתאוות הזו, וההתעקשות על הבשר במקום להסתפק ולשמוח במה שה' נתן להם, כלומר מן- נתפשת בעיני ה' כחוסר צייתנות, חוסר אמון, כפיות טובה בוטה וכמרידה בו. מה שמצדיק מנקודת ראותו של ה' את הענשתם בעונש מוות אקראי. אנשים רבים מתים, אחרים לא, למרות שכולם התנפלו על הבשר הבלתי צפוי באותו אופן. האם געגועיהם של בני ישראל למזון שאליו התרגלו, אל השגרה שהשאירו במצריים, מצדיקה את הריגתם? האם יש הגיון לתת להם בשר ואז כשהם אוכלים אותו להרוג אותם משום שאכלו אותו? למה הוענקו להם השלווים אם לא כדי שיאכלו מהם? ואם אפשר היה לצפות שכך ינהגו מדוע לתת להם את השלו ואז להרוג בהם? מה השיג העונש הזה מלבד זריעת פחד ובלבול בעם?

הענישה הקשה הזו, הלא שוויונית- במובן שהיא מוטלת באופן שרירותי על חלק מהחוטאים, ולטעמי גם חסרת הפרופורציה, חוזרת גם בהמשך הפרשה בפרק י"ב. אהרן ומרים, האחים של משה, מתלוננים על כך שה' מעדיף את משה על פניהם ושמשה מרשה לעצמו לחיות עם אישה כושית, דבר שאסור לאחרים. בעיניי מדובר בעניין משפחתי פנימי, בקנאת אחים, שכידוע  אינה נדירה. אבל ה' הופך את העניין הזה לביקורת וחוסר כבוד כלפיו, שבחר במשה, ומטיל על מרים צרעת. אהרן לא נענש. משה פונה אל אלוהים מזועזע מהעונש שהוטל על אחותו וה' קוצב את העונש לשבעה ימים שבסופם מרים מחלימה, חוזרת למחנה והעם שנאלץ להתעכב בגלל מחלתה של מרים, ממשיך במסע. האם הענישה הזו הגיונית, מידתית ומנומקת? מישהו יכול באמת להצדיק הטלת ייסורי צרעת על אחות שקינאה באחיה?  גם ה' סבור שלא, ולכן הוא קוצב את העונש שהטיל בכעסו המתפרץ. אבל אפילו אז במקום להודות בטעותו ולבטל את העונש, הוא קוצב אותו כדי לאפשר לעצמו לשמור על כבודו.

וזו מבחינתי השאלה המרכזית שמעוררת התנהגות ה' בפרשה: איך זה שה', שהוא דמות רבת עוצמה וכוח, המקור לכללי המוסר הכי בסיסיים, שהתורה מאפיינת אותו כאב לעם ישראל, נוהג בפרשה זו שוב ושוב באופן שלא היינו מוכנים לקבל אפילו מבן אנוש המתקשה לשלוט בכעסו? מצית אש והורג, מפיץ מחלות ומסרב להודות בטעות. איך ייתכן שזו דמות האב שהתורה מייחסת לאלוהים? האם כוח בלתי מוגבל, ללא כללים מכל סוג, כמו שיש לה', מקנה לך את האפשרות להשתמש בו בלי מעצורים, ולעשות אתו מה שאתה רוצה תוך שאתה זורע פחד בחלשים ממך? הלא ההתנהגות האלוהית בפרשה הזו, לפחות לטעמי, לא מעוררת כבוד ואמון, אלא תימהון וריחוק. הורה שהיה נוהג באופן הזה בילדיו היה מסתבך עם החוק. אלא שהורה כפוף לחוק ואלוהים קובע את החוק כרצונו. האם ההבדל הזה אמור לגרום לנו לקבל את התנהגותו?

מבחינתי, הפסוקים אליהם אני מתייחס בפרשה הזו מתקשרים לציפיות שלנו מאנשים בעלי סמכות, כאלו הנמצאים בעמדת הכוח וקבלת ההחלטות. הורים, מורים, שוטרים, שרים, שופטים וכל האנשים שיש להם כוח על אחרים. אני חושב שמותר לנו לצפות  מאדם בעמדת כוח להיות עוצמתי אבל זהיר בהפעלת הכוח, שוויוני, ומרוסן- תוך שהוא מנסה להבין את הצד השני ושוקל את התועלת בהפעלת סמכותו. אני מצפה מאדם בעמדת כוח שידע לשלוט בכוח שלו, שידע מתי להשתמש בו ועל מה. אני חושב שרוב האנשים חשים כמוני.

איך ניתן להסביר את התנהגותו של אלוהים כלפי בני ישראל בפרשה שלי? אפשרות אחת היא להכיר בכך שאלוהים מפשל. בסוף לא רק עם ישראל עושה צעדים ראשונים כעם, אלא גם אלוהים עושה צעדים ראשונים כאב העם הזה. ישנו פתגם:" כשנולד תינוק נולד גם הורה." כלומר, ייתכן שההתנהגות האלוהית בפרשה הזו היא טעות של אלוהים טירון.

אפשרות אחרת היא שכותבי התורה, שהיו בני אדם, ייחסו לאלוהים תכונות אנושיות לגמרי: התפרצויות כעס, עלבון, אגו פגוע וחוסר שליטה בזעם, שייתכן שהיו מותרים בתקופה ההיא ביחסים שבין הורה לילד. כלומר שייתכן שההסתייגות שלנו מהתנהגות ה' נובעת מדפוסי הסמכות שהשתנו, שאיתן גם השתנתה תפיסת העולם. מבחינתנו אם ה' הוא מעין אבא לעם ישראל, הרי שהוא צריך להתנהג כאב, ובמונחים שלנו אב לא מפעיל אלימות, צריך לשלוט בכעסו ולהימנע מענישה משפילה שלא נועדה לתיקון התנהגות. במונחים של תקופת כתיבת התורה- ילד היה רכוש הוריו וההורים היו רשאים לעשות כרצונם. כך שיכול להיות שמה שנראה בעיני כיום כהתנהגות פסולה נחשב פעם מותר ושגרתי.

כאן נכנסת השוואה קצת מתבקשת, בין ה' למשה. משה הוא ענו, סלחן ומכיל וה' מתלהט במהירות ומשתמש בכוחו כדי להעניש בצורה שרירותית ומוגזמת. משה, שאמנם אומר לה' שהוא אינו בתפקיד הורה לעם ישראל, מתנהג כהורה ודווקא ה' מתנהג כרודן נטול גבולות. ייתכן שההסבר נעוץ בסוג הכוח שיש לכל אחד מהם:  למשה יש את ה' שמגביל ומרסן אותו, שבפניו הוא צריך להצדיק את מעשיו, ולכן ההתנהגות שלו יותר מאורגנת, מחושבת, מנומקת. כוחו אינו מוחלט. לעומת זאת, לה' אין אף אחד שיגיד לו: הגזמת, ויקרא אותו לסדר. כוחו מוחלט, נטול גבולות, ולכן מאפשר גם אבדן עשתונות.

המסקנה שאני מסיק מהפרשה, ובפירוש מציע לכם לאמץ אותה לחיים שלכם, היא שתמיד כדאי להיזהר מכוח מוחלט ולחשוד בו. אם אפילו אלוהים מאבד את יכולת הריסון שלו בהעדר כוח מרסן מעליו, בהעדר גבולות וכללים, מה אפשר לצפות מאתנו בני האדם בסיטואציה כזו? כנראה, שבעיקר לצרות. ולכן, כדאי לדעתי להימנע תמיד מסיטואציה שבה יש בידיך כוח מוחלט על מישהו אחר, ולהשתדל למצוא תמיד כללים, חוקים שיגדירו עבורך מותר ואסור ויחייבו אותך להצדיק את מעשיך מול החלש ממך. ובסיטואציה שאתה החלש? אני חושב שכדאי להתרחק ולהימנע מבעלי כוח שתופשים את עצמם כבעלי כוח מוחלט, ולהודות על כך שאנחנו חיים בעידן ובמקום שבו לאף אחד אין כוח מוחלט כי כולם כפופים לחוק.  

לבסוף אחרי שחלקתי אתכם חלק מדעותי, רציתי להגיד כמה תודות: תודה לאבא עוזי שאתה תמיד איתי, מצחיק אותי, עוזר, מרגיע  ותמיד חושב על איך לעודד ולהפוך כל דבר עצוב לשמח. תודה שאתה תמיד מוכן להתגייס לבשל איתי סושי ונותן מקום ועזרה לכל מיני רעיונות מוזרים שיש לי באוכל.

תודה לאמא עינת על כל ההשקעה בי, על הלימוד, על האהבה, הזמן התמיד פנוי בשבילי, ועל החיבוקים שלך. תודה שאת תמיד מסכימה לבוא איתי למקדונלד'ס, אפילו שאת שונאת את האוכל שם ושותה רק קולה זירו, תודה על זה שאת תמיד מוכנה להסיע אותי לכל חוג, בכל מקום, בכל שעה, ותמיד חושבת שזה רעיון ממש מצוין שאני אנסה הכל, לא משנה אם יש 10 שעות פקקים בכל כיוון או אם מדובר בחוג צפרות בחירייה או חוג מקרמה בהונג קונג. תודה לשירה אחותי האוהבת שמחפשת וגם מוצאת בכל דבר את הטוב, ושמקשיבה תמיד בסבלנות לסיפורים שאני מספר לה (לא משנה אם וכמה הם מעניינים אותה). תודה לאביתר, שחישל אותי והביא אותי עד הלום, על הבדיחות הנהדרות והחוכמה שלך, ועל איך שאתה תמיד עוזר לי עם בעיות אלקטרוניות.

 תודה לכם האורחים, סבתא אוהבת ומפנקת, דודים ומשפחה יקרה שלי, שבאתם היום לראות אותי עובר שלב חשוב בחיים שלי, ותמכתם בי כבר 13 שנים. לבסוף, תודה לגלית הרבה שהייתה איתי לכל אורך הדרך, בכתיבת הדרשה ובניהול פגישות ושיחות על עצם אירוע  ה"בר מצווה", והנחתה את הטקס היום, תודה לעידו אבידן שלימד אותי טעמים, ותודה לשמעון סמיט, שניגן וליווה אותנו בטקס היום.

ודבר אחרון, אל תדאגו, בקרוב אוכלים.

לפרסם תגובה