עדיין אין תגובות

פרשת במדבר- שלהי ימי קורונה / סמדר ביליק

בשבוע שעבר סגרנו את ספר ויקרא, והשבוע אנחנו מתחילים בקריאה של ספר במדבר. בחרתי השבוע שלא לצלול לפרשת במדבר הפותחת את החומש, אלא דווקא לתת מבט על, בתהליך שבני ישראל עברו עד לנקודה זאת במסעם, ובתהליך שצפוי להם במדבר.

בני ישראל עברו בתקופה האחרונה שלהם, חוויות עוצמתיות, דרמטיות, מעוררות חרדה ויראה ומכוננות זהות – גם את זהותם שלהם עצמם, וגם את זהותו של עם ישראל לעתיד לבוא, עד לימינו אנו -

בני ישראל נחשפו להבטחה אלוהית לשחרור משעבוד, וצפו בחרדה במכות מצרים שבאו אחרי ההבטחה. הם נעצרו בדרך ללא מוצא לפני ים סוף, חזו בנס שבקע אותו לשניים, ובהמשך חזו ברודפיהם המצרים טובעים בתוך הים הנסגר עליהם. הם התאספו למרגלות הר סיני, שמעו את הקולות וראו את ההר אפוף העשן, וכרתו ברית עם הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. בהמשך, באירועים במתוארים בספר ויקרא, הם קיבלו על עצמם עוד ועוד דינים, מצוות וחוקי חיים שיחייבו אותם בבואם אל הארץ המובטחת, ארץ זבת חלב ודבש.

ואחרי כל הדרמה המטלטלת הזאת, הם מוצאים את עצמם בלב המדבר, מנערים את החול מהסנדלים, אורזים את רכושם הדל ומתחילים לצעוד יום אחר יום, אל עומק השממה. בהמשך הדרך, בפרשת שלח-לך, הם יגלו כי יאלצו – בשל חטאם של המרגלים – להתרגל לשגרת המדבר לעוד שנים ארוכות.

 

איזה אנטי קטרזיס מפואר.

מהעוצמה והיראה שבסיפורים המכוננים של גאולת מצרים, לשגרה חדשה של חוסר ודאות ושממון. כל כך מלאה ומתיש - לצעוד בתוך הלא נודע, בלי לדעת איפה נניח את הראש מחר או ביום שאחריו. ובכל זאת – חייבים להמשיך וללכת.

כך כותבת לאה גולדברג בפתח שירה "שלושה ימים" -

אֲנִי עוֹמֶדֶת בְּלֶב הַמִּדְבָּר

ואֵין לִי אֲפִילוּ כּוֹכָב אֶחָד

וְהַרוּחַ אֵינוֹ מְדַבֵּר אֵלַי

וְהַחוֹל לֹא יִשְׁמוֹר אֶת עִקְּבוֹת צְעָדַי.

אחרי שחוקי התורה נחקקו באבן, אחרי שהאפוס של הגאולה ממצרים נחקק בלבבות, טביעות הרגל של צעדי היום יום במדבר, נשחקים ונמחקים ברוח החמה.  

 

בתקופה כזו ממש, אנחנו מוצאים את עצמנו היום. תקופה מדברית. 'ויהי אחרי המגפה' – מה בעצם??

עצרנו את הנשימה שלנו בתקופת הקורונה, יחד עם כל העולם, אבל למרות שהיינו רוצים כל כך לשאוף אוויר ואז לשחרר אנחת רווחה – אי אפשר עדיין לעשות זאת, לפחות לא במרחק של פחות משני מטר אחד מהשני. אי אפשר לפתוח את השמפניה, ולהכריז שהנה, עמדנו במשבר, יכולנו לאתגר, והוא הגיע אל סופו.

 

במשך כל התקופה האחרונה של משבר הקורונה ותחילת היציאה המהוססת ממנו, שמתי לב איך לוח השנה העברי-ישראלי ממש ליווה אותנו רוחנית – החל מסגר ושלילת חירות בפסח, דרך זיכרון המגפה בימי ספירת העומר ועד תחילת שחרור הסגר ועצמאות מחודשת, מיד אחרי יום העצמאות. ובל"ג בעומר המגפה אמנם לא נעצרה, אבל מספרי הנדבקים ירדו בצורה משמעותית.

העולם היהודי, השנה העברית, המסורת שלנו כעם, יכולים לספק לנו לכל אירוע – אישי, לאומי ואפילו גלובלי - מעין נקודת ייחוס, זיקה רעיונית או רוחנית. לפעמים זו זיקה שנותנת לנו נחמה והזדהות, לפעמים להפך – זיקה של דחייה וכעס.

העיסוק בחומרי החיים של הדורות הקודמים, של אבותינו ואמותינו, גורם לי להרגיש שנטל החיים, המשא שכל אחד מאתנו סוחב, הנטל הזה מונח לא רק עלי, אלא מתפזר על כתפי הקהילה והקהילות שלנו, וגם על כתפי כל הדורות שקדמו לנו. לפעמים אני ממש יכולה לחוש שתוך כדי אתגרי החיים, הולכים לצדנו בני ובנות ישראל לדורותיהם, ואנחנו יכולים ללמוד מניסיונם בן אלפי השנים, להסתייע בהם כדי ללוש ולעבד את החוויות שלנו.

כאשר אני נדרשת להתמודד עם שינויים ותהפוכות חיים, הולך לצדי יוחנן בן זכאי.

כאשר אני מתמודדת עם שברון לב וכמיהה, הולכת לצדי חנה, ממלמלת את תפילתה.

כאשר אני מתמודדת עם חוסר בטחון ופקפוק, צועד לצדי משה רבנו בכבודו ובעצמו.

כאשר אני נדרשת לתעוזה ואומץ, מוביל אותי אל תוך המים נחשון בן עמינדב.

כאשר אני מנסה לדמיין את עצמי בעמדת מנהיגות, אני אוחזת בידה של דבורה הנביאה.

וכאשר כולנו מתמודדים עם התקופה השברירית וחסרת הוודאות של שלהי הקורונה, נושאים אתנו בנטל בני ישראל הצועדים במדבר.

 

עבורי, ועבור רבים כל כך בחברה שלנו, קורותיהם וכתביהם של דורות העבר מהווים עוגן ומשען. אני מקווה שביחד איתם - בצעידה יד ביד עם אבותינו ואמותינו, עם דורות של דמויות מתולדות העם שלנו - נצליח לצלוח את התקופה הזאת ולהתמודד עם משבר הקורונה, שהמועד הסופי של סיומו אינו ידוע.


לפרסם תגובה