האם תמיכה בשביתה במערכת החינוך היא מצווה מהתורה?
דבר תורה לפרשת ראה//הרבה גלית כהן קדם
בננו הצעיר מתעתד לעלות בשבוע הבא לכיתה א. אמש, בעיצומן של החופשות, הופיעה קבוצת וואטסאפ חדשה: "א3 עם המורה". האיש ואני חייכנו ואמרנו: "הגענו הביתה".
לאחר שנה, שבה התחנכו שלושת ילדינו בחינוך ציבורי במדינת קליפורניה, קיומה של קבוצת וואטסאפ עם המחנכת נשמעת כהזיה; ראשית, משום שהמורה מעניקה לנו את מספר הנייד הפרטי שלה. שנית, משום שיש הנחה שהיא זמינה לנו, ההורים, כבר מעכשיו, בחופש הגדול.
המורה של עברי, כמו שלל המורותים, המנהליםות, הגננות, היועצות, המטפלות והמורות התומכות – כולן וכולם עובדי ועובדות ציבור. כולםן בחרו בשליחות זו, רובן ככולםן מתוך אהבת החינוך ואהבת עולם הילדות והנערות, ונקלעיםות למציאות יומיומית שבה מערכת [המורכבת מא/נשים טובותים עם המון כוונות טובות וחוליים רבים] אינה מאפשרת להםן לעשות את עבודתםן נאמנה ללא הקרבה אישית, רגשית, פיזית, משפחתית וכלכלית בלתי אנושית.
רעיון עובדי הציבור קיים עוד במקרא. שבט לוי, צאצאי משפחת אהרון הכהן, נולדו לתוך מציאות שבה שירתו, שלא מבחירה, ככהנים וכלויים. עבודת הקורבנות בבית המקדש ניתנת לכהנים, ואילו הלויים היו שומרי הבית וכן מוסיקאי הבית – שרים ומנגנים. התפקיד שניתן לשבט לוי היה כולי ובלתי מעורער; נחלה לא ניתנה להם, והם נסמכו על תרומות המעשר בבית המקדש על מנת להתפרנס.
בפרשת השבוע, פרשת ראה, התורה מזהירה אותנו מלצרוך את מה שמגיע להם:
לֹא־תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכָל־נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ׃ כִּי אִם־לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ׃
דברים יב [פס' 17-18]
הפרשה מרכזת את התרומה לכהנים וללויים, כמו גם את תרומת הביכורים והקורבנות, בבית המקדש – מקום הבחירה. ריכוז הפולחן [והמעשר] מאפשר ביטחון כלכלי ותעסוקתי לא רק לכהן וללוי ולמשפחותיהם, אלא גם לחקלאים ולבעלי האומנות המעניקים את המעשר: "וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ". משלח היד מפרנס כעת לא רק את משפחתך הפרטית, אלא גם את משרתי הציבור שדואגים לך. התורה מסיימת את התזכורת החשובה בקיום מצוות המעשר באזהרה: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־תַּעֲזֹב אֶת־הַלֵּוִי כָּל־יָמֶיךָ עַל־אַדְמָתֶךָ׃".
יש שיטענו שהמעשר היום כמוהו כתשלום מיסים במדינה יהודית-דמוקרטית. בין שכך ובין שלא, פרנסה לעובדי ציבור היא הכרח מקודש. אלא שלעיתים אנחנו מתבלבלים בין "המורה עובד/ת עבור ילדינו" לבין "המורה עובד/ת אצלנו".
יש לנו חובה מוסרית לדאוג לתנאי ההעסקה והעבודה של צוותי החינוך במדינת ישראל, כשם שהייתה לבני ישראל חובה לפרנס את הכהן והלוי. עובדי ציבור, שזוכים לתנאי העסקה ועבודה הוגנים, משרתים את הציבור בנאמנות, מושכים לשורותיהם א/נשי חינוך איכותיים ומלאי מוטיבציה ומסייעים לכולנו לטייב את פני החברה.
ובכן, מה מוטל עלינו לעשות?
אצטט את הרבנית ד"ר חנה פרידמן, מנהלת בית ספר "פלך" ת"א באגרת להורים לקראת שנה"ל הבעל"ט:
"כמנהלת בית ספר וכאזרחית מודאגת, עלי להעיד שאכן שכר המורים ומעמדם בחברה הישראלית עומד ביחס הפוך לרמת הכישורים, היקף העבודה וגודל האחריות המוטלים על כתפיהם. גם אני, לצערי, עדה לבריחת כוחות מעולים מתפקידי הוראה, לעתים מתוך ייאוש ותסכול והעדפת עיסוקים קלים יותר, לעתים בשל חוסר יכולת "להרשות לעצמם" כלכלית את העיסוק בתחום החינוך האהוב… ואני אסירת תודה לכל אחת ואחד מהם על הנכונות לעסוק בחינוך למרות התגמול הלא הוגן. [..] אתם, כהורים, יכולים לפעול לטובת שינוי המצב בזירה החברתית והפוליטית. אולם בתוך בית הספר ישנו דבר אחד משמעותי אותו תוכלו לעשות: לגבות את העשייה החינוכית של העומדות מולכן, לתת אמון בשיקול דעתן המקצועי, להכיר במאמץ הגדול, לכבד את ההשקעה בזמן ובמחשבה, ולבטא זאת בשיח מכבד, בשפה נאותה, ובשמירה על זמנן הפרטי של המורות בשעות אחה"צ והערב. אין לכם מושג כמה משמעותיים כל אלה עבורנו".
כוחו של ציבור ורווחתו תלויים במשרתיו, הנסמכים עליו. ייתכן שלא נוכל לשנות את השיטה כולה ולרפא את חוליי המערכת עוד בקיץ הזה, אך שומה עלינו להקשיב היטב לנאקתםן של צוותי החינוך ולנהוג ברגישות יתירה עימהם. ויקויים בנו הכתוב: "וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ".