An abridged English translation to follow

אני יודעת שאני בדרך כלל לא עושה ג׳ורנלינג, שמעתי בסרטון כלשהו אומר שאחת השאלות העמוקות שאפשר לכתוב עליהן כדי להתגבר על הדברים קשים שקורים לנו היא איך הדבר הכי נורא שקרה לך יכול להיות גם הדבר הכי טוב שקרה לך. קשה לי לחשוב על זה ככה אבל אני חייבת, יש לי שתי ילדות קטנות ואני צריכה לשרוד, לא רק לשרוד להיות חזקה.

החלטתי שאני מרגישה חזקה. כי אני אמא של אלה וליה. אני המנהיגה של המשפחה שלי. אני רוצה שהבנות שלי יגדלו בתחושה שיש להם אמא חזקה, שהן יכולות להישען עליה, שילמדו מה לעשות כדי לשמור על עצמן, פיזית ומנטלית מול כל קושי שעומד, כן, גם מלחמה. לכן החלטתי לעצב את האופי שלי את הדמות שאני מנסה לגלם כי אני אף פעם לא בטוחה אם אני חזקה או לא, תמיד אני מתפללת לקדוש ברוך הוא שלא יבחן אותי, היום אני יודעת שאני חזקה יותר מאתמול, אני רוצה לכתוב לכם כי אולי ככה אבין איך כל הדבר הזה הוא הדבר הכי טוב שקרה לי, למרות הכל. ואני יודעת, אני יודעת שזה אולי מצטייר כחוסר רגישות, יש אלפי משפחות שעולמן נחרב. הלוואי ויכולתי לקחת חלק מהכאב שלהם ללב שלי, לתת להן נחת ומרגוע, אני יודעת שאעשה זאת, שאתאבל אבל לא עכשיו. עכשיו המשפחה שלי זקוקה לי, איתנה יותר מתמיד. כדי להיות הגרסה הכי טובה שלי כרגע, לכן, אני בוחרת לעשות דברים שיחזקו אותי ולא יחלישו אותי. אני רוצה לספר לכם עליהם, כדי לתת השראה, כדי לחזק את המסוגלות שלי, כדי שאוכל לקרוא בעצמי את הדברים ולהתנחם בהם, כי זה מרתון, לא ספרינט.

הדברים שעשיתי כדי לשמור אותי ואת המשפחה שלי חזקים:
עם האזעקה הראשונה חברתי להורים שלי שגרים במקום יותר בטוח, בבית עם מקלט בטוח יותר משלי. תחושת הביחד עזרה עודדה אותי באותם רגעי ההלם כאשר הבנתי שיש כניסה קרקעית ולחיצה נגד אזרחים. עד כה ההחלטה הכי טובה שקיבלתי השבוע.
הכרחתי את עצמי לא לראות חדשות. מידי פעם הייתי חייבת להתעדכן כי חוסר הוודאות פשוט התיש אותי, אבל תמיד הייתי מזכירה לעצמי שהכנתי רשימה ארוכה ארוכה של דברים שאני רוצה לעשות.
כשאבא שלי העיר את יעקב באמצע הלילה ואמר לו ״יעקב צלצלו אליך כבר פעמיים״ ישר חיבקתי אותו חזק כי הבנתי שהוא ילך למילואים. החלטתי שאני אטפח את עצמי, אפילו עשיתי לק ג׳ל, כשיחזור אהיה יפה בשבילו.
החלטתי לא לראות חדשות בכלל, בפעם הקודם שיעקב הלך למילואים, בכיתי כל כך הרבה, הייתי שבר כלי, כל פיסת מידע חדשה טלטלה את עולמי, היום אני איתנה. חזקה מבחירה. תוהה מתי כל החזות הזו שאני מנסה לנחס לעצמי תתמוגג.
הכנתי רשימת מטלות, לכולם, לכל בני הבית 4 דורות שכרגע חיים יחד. העבודה משחררת. עד עכשיו כל כך שנאתי שהורים שלי בחרו לעבור דירה, מעבר דירה שנמשך יותר משנתיים, היום אני מודה לכל הארגזים שהם עדיין לא פרקו, לכאוס ובלאגן שלהם, שהפך באורך פלא להיות עבורי מרגוע. בקומת המרתף בבית שלהם בחרתי שאני מקימה את הבית שלי. שהייתה מלאה בחפצים, ארגזים. קיפלנו את הסוכה, תלינו את הנדנדה, עשינו מלא עבודות מסביב לבית, אפילו זכיתי לשמוע את אלה אומרת שסחיבת ארגזים עושה אותה חזקה יותר וזה ממש ריגש אותי.
החלטתי שאני אתקלח, לפחות פעם ביומיים, למרות הפחד שאני אתפס באזעקה. שאני אתלבש אהיה מסודרת, לבושה ליום עבודה. show up for the day.
עשינו הפרשת חלה, הכנו אוכל
למדתי חמלה עצמית מהי, נכון אני חזקה, אפילו הצלחתי להחליף יותר חיתולים לליה, לקרוא יותר מספר אחד לאלה, ולהקשיב ביותר סבלנות לאחרים. האם אכלתי יותר מתי שוקולד וגלוטן? כנראה שכן, אלה ראתה יותר מידי פרקים של פרפר נחמד… כנראה שכן. לאט לאט אני מתעשת יותר, אתמול בכלל לא אכלתי שוקולד ואפילו הצלחתי לצחצח שיניים. אני מקבלת את מה שעוזר לי באהבה, ויודעת שהפיגומים של היום הם לא הפיגומים של מחר.

המלחמה בעורף היא מלחמה מנטלית. ההתגייסות שלנו למען המאמץ המלחמתי היא אדירה. הכנו דברים חיוניים שאפשר לשלוח לחיילים ואפילו אלה הכינה מכתבים לחיילים ולחיילות שלנו. הרגשנו פעלתניים.
נעזרנו באנשים מסביבנו. ביקשתי מזרון מתנפח לישון עליו, ורהיטים שאף אחד לא צריך לבית המאולתר והאקלקטי שלי, כדי ליצור לבנות שלי סביבה מוכרת בטוחה ונעימה עבורן.
המשכתי לעבוד על העסק שלי, אני רוצה לעוד הורים לגלות את החוזק שלהם. חיי המשפחה שלנו כל כך חשובים, ואני רוצה שעוד ועוד משפחות יצליחו לשגשג ולהיות איתנות.
בפעם הראשונה שאלה ראתה את אבא שלה בשיחת וידאו עם מדים היא הבינה, נפל לה האסימון שאבא חייל ושהוא לא הלך לעוד על האש עם הפלוגה שלו כמו שהצטרפה אליו בפעם האחרונה. היא התחילה לשיר שירים בצרחות, להשתולל, להתפרץ, לתת מכות ולבעוט. הכלתי, אמרתי לה שאני יודעת שהיא כועסת או אולי עצובה, או פוחדת, שאנחנו לא מרביצים במשפחה שלו ושזה גבול אדום ושהיא כן יכולה לצרוח, להתייפח ולהתחבק, אז היא צרחה לי באוזן עד שהיא סיימה ואז היא התחילה לדבר איתי, שהיא עייפה והרדמתי אותה. היא כל כך חשובה לי אני רוצה לשמור עליה מפני הדיבורים שהיא שומעת. בא לי שמבחינתה זה יהיה ביקור אצל סבתא וסבא שתפס תפנית מעניינת. מסיבת פיג׳מות אינסופית. מחשבה נאיבית מצידי. אני מאמינה שהיא חזקה ואני אעזור לה להתמודד עם מה שלא יבוא, כי אני חזקה. אני אסירת תודה שבחרתי בחינוך ביתי, מבחינתה להיות איתי ימים שלמים ביחד זה רגיל, לשחק באופן עצמי, להעסיק את עצמה. אני מעריצה אותה.

שלא תטעו, בלילות כשהשמש שוקעת ויש חושך, המחשבות המפחידות צצות, אני פוחדת שדברים קשים יקרו. פוחדת שאני לא אצליח להיות חזקה, שאולי אני סתם מתחזה, שאולי כל הדמות שאני מנסה לגלם תתנדף פתאום, חזקה מזוייפת. המלחמה הזו גורמת לי להרגיש כאילו חלק בי מדמם, כאילו חסרה לי גפה ואני עדיין באדרנלין מכדי לשים לב. קשה לי להפוך את המלחמה הזו לדבר הכי טוב שקרה לי, אבל אני כן יכולה להגיד מה הדברים הכי טובים שקרו לי ממנה: התקרבתי להורים שלי, גיליתי כיצד אנחנו כעם יכול להתאחד אל מול משימות משותפות, למדתי שאני חזקה, תרגלתי הכרת הטוב, למדתי שאני יכולה לבחור להיות חזקה. אני אהיה בסדר, הכנתי רשימת מטלות גם למחר.

שולחת תפילות, אהבה וחוסן,
מוריה אמא של אלה (4) וליה (1).

I’ve heard that writing about your thoughts, feelings, and experiences can broaden your perspective and help you realize that the worst thing in your life can, in retrospect, result in some of the best things that ever happened to you. Viewing our situation from this lens fills me with strength and helps me overcome what we’re currently facing. It's so difficult to keep focus on the bigger picture at a time like this, but I need to, first and foremost as a mother of two little girls who I’m parenting alone (my husband is in the reserves corps) at a time like this.

I want my daughters to grow up feeling that they have a strong mother who they can lean on to protect them, physically and mentally, in the face of hardship. Yes, even war. They are the source of my strength at a time like this because as their mother, I literally have no other option than to be there for them. I pray to God not to add to our suffering at this time so I can succeed in being strong and resilient for my family.

I know it might come across as insensitive. There are thousands of families whose lives have been destroyed. I wish with all my heart that I could relieve their suffering and give them peace. I know I will grieve with them when the time comes but for now, I need to stay strong for my family. There will be a time for falling apart with grief and sorrow. For now, I’m trying to choose things to do that are a source of strength, inspiration, and comfort for me:

1. I moved in with my parents- As soon as the first alarm sounded, I knew I had to be with my parents. They live in a safer location and their bomb shelter is better and safer than the one in my house. Having family around keeps me hopeful and positive, and moving in with them has been the best decision I've made this week.
2. Not watching the news – TV and radio are turned off here, and the only shows we watch are for entertainment. Not knowing what’s going on is oftentimes unbearable so I check the news every now and then, but I keep it balanced. The last time my husband Jacob was called to the Reserves Corps, I cried so much from worry, I was like a broken vessel, and every new piece of information shook my world. But today I choose to be strong, and I need to keep the news at bay for that to happen.
3. Practicing self-care – I’m taking care of my appearance. I force myself to shower at least once every two days, despite my fear of missing the alarm. I even applied nail polish! Keeping busy helps me not think of things. I made a to-do list for all the house members, 4 generations who currently live together, to keep our minds off the war. Together we baked Challah and prepared food. We cleaned my parent’s basement, where I’m currently living since the war began, and generally cleaned and cleared things out around the house. My daughter Ella said that carrying boxes makes her feel stronger and I admit, that putting things in their place and making room was a source of calm for me too.
4. Practicing self-compassion: I am trying to let things be and accept whatever needs to get done with love. Diaper changing, reading to my children, eating lots of chocolate, and watching TV programs – these are the activities I’m busy with when all the physical work around the house gets done. I promise myself that this too shall pass, and we will come out on the other side of this one day, taking it one day at a time.
5. Volunteering – We gathered and prepared essential items to be sent to IDF soldiers. Doing something that actively helps other people during these times empowers us to feel stronger and believe in ourselves and our capabilities.
6. Going to work – I continue to work on my business (from home). I want more parents to discover their strengths. Family life is so important, and I want to help other families prosper and thrive.

My daughter saw her father in uniform as an IDF soldier during a video call. The reality of her father being a soldier and all that that entails sunk in and she started lashing out, hitting, and kicking everything in sight. I acknowledged her feelings while keeping her safe, hugging her until she calmed down. She is so important to me, I just want to protect her from everything that’s going on around us, from even hearing about what is going on, as much as possible.

At night, when the sun sets and it’s dark outside, scary thoughts come to mind. Deep down I'm afraid that my whole act of being strong and collected will crumble to pieces. This war makes me feel like I'm bleeding, like I'm missing a limb, and I'm still too pumped with adrenaline from panicking so much to notice. When I’m able to put things in perspective I can recognize that I have a lot to be thankful for and that there is a lot of good surrounding me; I’m closer to my parents as a result of moving in with them, I experienced how we as a people are able to unite in the face of adversity and help one another, I learned that I can act strong and feel strong even when I’m scared and frightened.

I know I’ll be ok. I’ve already wrote up a to-do list for tomorrow…

Sending prayers, love and resilience,
Moriah, Ella and Leah's mother (ages 4 and 1).