קרדיט לצלמת התמונה: עדי דרימר
Photographed by Adi Drimer
An abridged English translation to follow
זה קרה כבר לפני שבועיים.
זה קרה רק לפני שבועיים.
מרגיש כמו נצח וגם כמו הרף עין.
החיים שלפני, מי זוכר?
היינו בחופשה משפחתית ביוון, רגע לפני החזרה הביתה. שבת 7/10/2023.
קמנו מוקדם, ממש מוקדם, כי רצינו להספיק לשייט בעיר מרוחקת.
6:30 פתחנו טלפונים אוטומטית מתוך הרגל, ונשאבנו לתוך סיוט.
זה התחיל בהתרעות על טילים, זה לא ממש מטריד אותנו, גם לא את המשפחה בקיבוץ רעים. הם מתורגלים. אבל מהר מאוד הפך לסרט אימה.
ממרחק אלפי קילומטרים אני צופה בהתכתבות בקבוצת הוואטסאפ של קיבוץ רעים והלב נרעד.
ולא יודעת למי לדאוג קודם – להורים המבוגרים, להתפלל שזכרו לנעול את הדלת? לאחותי, שהקשר איתה נותק לכמה שעות? (זאת רק הבטריה שנגמרה, הייתי אומרת תודה לאל, אבל הוא לא שם), לאחי הרופא שאני יודעת בוודאות שלא ישאר יותר מדי זמן בממ"ד וברגע שיוכל יצא לסייע? (הוא יצא, ברור)
לכל אחד ואחד מהקולות שנשמעים בקבוצה ואני מכירה מילדות – את המשפחה שזועקת "הם שורפים את הבית, העשן כבר בממ"ד" , חברת ילדות "הם מנסים להכנס, מה לעשות?" הנערה שחוזרת בנואשות אובססיבית "אבל מה עם שכונת הצעירים, שמישהו יבדוק מה איתם, הם לא עונים מהבוקר…" ויותר מהכל –"תשלחו כוחות… איפה הצבא… עזרה…"
אימה וחוסר אונים.
שש וחצי שעות עד שהגיע הצבא. בזמן הזה החזיקה את הגנת הקיבוץ כיתת כוננות של 6 (!) אנשים וכמה חברים "מטורפים". הגיבורים שלנו, חד משמעית. מול עשרות מחבלים. חילצו משפחות מממ"דים בוערים, העבירו פצועים, ניהלו קרבות גרילה להרחיק את המחבלים משכונות המגורים. גיבורים. והקרבות נמשכו.
יותר מ24 שעות הם שהו בממ"דים, עד שהצליחו לחלץ אותם, ביום ראשון בצהרים לאילת.
ואז גם התחילו להתברר התוצאות האיומות – השכנה של הורי (מי יורה באישה בת 80???), אב שנרצח למול עיני ילדיו (ואותם השאירו בחיים ואף כתבו בליפסטיק על הראי "אנחנו לא הורגים ילדים" אולי רק ברעים… מזל שלנו…), והצעירים… שם התחוללו הקרבות הכי קשים. שניים נרצחו ואחד נחטף, יחד עם הפועלים התאילנדים. מה הם "אשמים"?
בימים הקרובים עוד יתברר למרבה הזוועה שאנחנו עוד "יצאנו בזול"…
אני לא גרה בקיבוץ כבר יותר מ20 שנה. אבל את אף פעם לא מפסיקה להיות בת-קיבוץ. זה הבית שלי. האנשים שגרים שם הם המשפחה שלי. יש דרגות קירבה כמובן, אבל כולם אצלי בלב.
לקח לנו ארבעה ימים עד שהצלחנו לחזור לארץ. ארבעה ימים נטולי אוויר. הדבר הראשון שעשיתי היה לטוס לאילת. לראות את המשפחה, ולחבק. לחבק כל פרצוף מוכר שראיתי, אנשים שלא דיברתי איתם שנים, ולהגיד אני פשוט שמחה שאתם כאן.
פגשתי שם קהילה. קהילה כואבת, שבורה, מרוסקת, תובעת תשובות, אבל ביחד.
בשבוע האחרון עברנו איתם מלוויה ללוויה. רובם עדין חיים את ההווה, מרגע לרגע, אבל יש גם מי שמתחיל לתכנן את המחר, ובשביל המחר צריך משאבים.
מתי יוכלו לחזור הביתה? לא ברור, זהו שטח צבאי סגור והלחימה נמשכת.
באיזה מצב נמצא הבית? לא ברור. חלק מהבתים שרופים עד היסוד, את הנזק לתשתיות עוד קשה להעריך.
מה תיתן המדינה? לא ברור. זה גם השבר הגדול. הם מרגישים מופקרים.
הם רוצים להשתקם, הם רוצים להמשיך לחיות יחד והם צריכים עזרה.
קישור לתרומה ישירה לקיבוץ רעים:
https://my.israelgives.org/en/fundme/Reim
It happened two weeks ago.
It happened just two weeks ago.
It feels like eternity has passed but it also feels like yesterday.
Who can even remember what life was like before?
On Saturday, October 7th, we were on a family vacation in Greece, ready to return home. We woke up very early because we wanted to have time before heading off to the airport. At 6:30 am we opened our phones, as a way of habit, and since then, our lives changed completely.
It began with notifications of red alerts, signaling missiles being launched at Israeli cities. We weren't really bothered by them, nor our family in Kibbutz Re'im, since we are all so used to them by now. It was nothing new.
But very quickly, the news progressed into the stuff of horror films, our worst nightmares.
Thousands of kilometers away in Greece, I started to read the correspondence in the Kibbutz Re'im Whattsap group with a heavy heart, as the events were unfolding.
I didn't know what to do and in what order – should I pray that my elderly parents remembered to lock the door to their house? Should I first pray for my sister, who nobody has heard from for hours (it turned out to be a dying battery)? What about my brother, who's a doctor? I knew he wouldn't stay in the bomb shelter for long. I knew that his drive to help others would cause him to risk his life and try to leave the shelter as quickly as possible to tend to others in need.
Every message in the Whattsap group was written by someone I've known since childhood. The family who wrote, "They're burning our house down, the smoke is already inside the bomb shelter with us!"
My childhood friend who wrote, "They're trying to come in, what should I do???"
The woman who voiced her concern over one of the residential areas in the kibbutz, crying out in desperation for somebody to please go and check on the people living there since nobody has heard from them since that morning.
Messages calling out for help, wondering where the army is. Feelings of horror and helplessness emerged and engulfed us all.
Kibbutz members were waiting in bomb shelters for more than 24 hours for someone to come to their rescue. It took the IDF six and a half hours to come in. During this time the ones in charge of protecting the kibbutz were six kibbutz members who are part of our kibbutz patrol unit, and a few volunteers. These guys rescued families from burning bomb shelters, transferred the wounded to safe rooms, all the while fighting a raging gerilla war to keep the terrorists out of residential areas in the kibbutz.
On Sunday morning kibbutz members were transferred to Eilat. Only then did the aftermath of what happened become clear.
My parents 80 year old neighbor was murdered in cold blood. A father was murdered in front of his childen. People butchered and kidnapped, including innocent Thai workers who came to work at the kibbutz and found themselves caught in the middle of this.
The news that unfolded in the following days revealed that we were the "lucky" ones.
I've not lived in the kibbutz for 20 years now. But you never really stop being a kibbutz member. It's my home. It's where my heart is. The people that live there are my family.
It took us four days till we managed to make it back to Israel. For four days I couldn't breathe properly. The first thing I did was fly to Eilat to see my family, to hug them and to hug every familiar face I saw. The community I met there was broken and shattered yet, very determined.
For the last week I've been to funeral after funeral. Some of the kibbutz members are still living in the here and now and taking it day by day. But some of them want to start planning their future, and are in need of resources.
When will they be able to return home? It's unclear.
At what state will they find their houses in? Also unclear. Some of the houses are burned to the ground and it's hard to asssess the damage done to the infrastructure.
What kind of government assistance can they get? It's unclear and a very sensitive topic. Kibbutz members feel abandoned. They want to rebuild and to contiue to live together, and they need help.
To read more about how Kibbutz Re'im was affected and to donate please see here